"כאילו שהלב הקר וכהות החושים כלפי הפליטים מאריתריאה, יוציאו את גלעד שליט מהבור"
הילד הזה שלא יוצא לי מהראש ישב מאחורה, רחוק מקבוצת הילדים וקרוב לדלת. ילד שחור בן ארבע פחות או יותר. ההורים שלו עמדו מאחוריו, נעו באי-נוחות מהסוג של "אנחנו לא אמורים להיות פה". אבל מה שיפה אצל ילדים בני ארבע זה שהם יודעים טוב מאוד היכן מקומם, הם לא מתבלבלים, האנושות יכולה להתבלבל ולבלבל, ילד בן ארבע לא. גם אם צבעו שחור. גם אם הוא פליט מאריתריאה או מסודאן, וגם אם להורים שלו אין אישור שהייה חוקי שלא לומר, אישור חוקי לחיות.
אז הוא ישב שם הרחק מהילדים שלי והחברים שלהם, זכה לרגע במנת יתר של ילדות שפויה, עוד מעט הוא יחזור להישרדות הקיומית שלו, יחד עם שני ההורים שלו שמפנטזים על ניצוץ של תקווה שיאפשר להם להיות עבדים חוקיים. קבועים. במקרה הטוב.
אני מביט בילד הזה ובראש מהדהדים לי הקלישאות הנבובות: "אנחנו מדינה קטנה", "עניי עירך קודמים", "תפסיקו כבר להיות יפי נפש", "אין לנו מספיק צרות תגידו?!", כאילו שיש קשר, כאילו שמתן מענה אנושי וביטויי חמלה כלפי מי שהאנושות דחקה אותם לתהומות, יפגע בילדים הרעבים בשדרות או בבני ברק. כאילו שהלב הקר וכהות החושים כלפי הפליטים מאריתריאה, יוציאו את גלעד שליט מהבור.
"ביתי קטן וצר מלהכיל אבל כאשר לך לא תהיה קורת גג, ביתי יהיה גם ביתך.
מיטתי קטנה וצרה אבל כאשר לך לא יהיה היכן לשים את הראש, מיטתי תהיה גם מיטתך.
בידי פת הלחם האחרונה אבל כאשר אתה תהיה רעב ללחם, יהיה לי גם למענך".
אני מסתכל על הילד הזה, בן ארבע פחות או יותר, וחושב על אלוהים, ועל אמונה, ועל גמילות חסדים, ובכלל… על התפקיד שלנו בעולם הזה. אפשר בכלל לסגוד לאלוהים מבלי לראות את נפלאות הבריאה שלו?
